מופנמות פתאומית

מופנמות פתאומית כפויה – במיוחד לאחר חיים שלמים של מוחצנות סך הכל יציבה – יכולה להיות חתיכת זעזוע – אבל הניסיון לרכוש מחדש כישורים חברתיים וללמוד מחדש איך להיות חלק מהחברה האנושית ומאינטראקציה חברתית קשה פי מיליון. במהלך השנים, ככל שהבריאות שלי התדרדרה ויכולתי לבלות פחות ופחות זמן בהתרוצצויות – טרם הכאב שיתק אותי והגיע לרמה בלתי נסבלת – רכשתי מספר מיומנויות שהיעילות שלהן והצורך בהן מוטל בספק. היכולת להסתיר סבל וכאב, היכולת להעריך בדיוק כמה זמן יש לפני שלא יהיה מנוס מצורך לשכב בצורה מאוזנת, אדישות נרכשת לנורמות חברתיות שדורשות הישארות סביב השולחן. חוסר אכפתיות נוכח הגבות המורמות בעקבות הצורך שלך להתרסק בפומבי.. לא היה מנוס מללמוד איך לשלב את כל ה’כישורים’ האלה בחיי היומיום שלי.

לאורך כל תקופת ההידרדרות עברתי דרכי התמודדות שונות – תחילה הפוקוס היה בעיקר על ניסיונות וטכניקות להסתרת הכאב. להתנהג כאילו הכל נורמלי, להימנע מלמשוך תשומת לב או רחמים.. בסופו של דבר המצב החמיר עד כדי כך שלא היתה לי האופציה להסתיר או להתעלם. יחד עם העובדה שלרופאים לא היתה סיבה ברורה להידרדרות, האופק היה קודר. נוכח זה שלא יכולתי לספק לחברים תשובות, תחזיות או אופטימיות כלשהי – רק סיפורים על רופאים לא נוראיים ופרוגנוזות חסרות משמעות – בסופו של דבר בחרתי להתבודד, ולהישאר בקשר רק עם המשפחה הקרובה ומעגל מצומצם של חברים קרובים.

לאחר סאגה רפואית כל כך ענפה, קשה להימנע מלהגדיר את עצמך לפי הטראומה, לפי הטרגדיה. כלומר, אפילו בחרתי את הכינוי והלוגו שלי כרפרנס ישיר לחוויות האלו, וכל האתר הזה כמעט מתעסק ספציפית בהיסטוריה הבריאותית שלי. עם זאת, עם הקתרזיס – לפחות לעת עתה, שומר על אופטימיות זהירה – של להיות במגמת עלייה, להרגיש שאני משתפר ונהיה בריא יותר עם כל יום שעובר – סוף סוף יש תחושה שהסיפור שלי עלול להועיל למישהו ואולי אפילו, רחמנא לצילן, להיות מעורר השראה.

ובכל זאת יש לי בעיה עם סופרלטיבים שנזרקים לעברי, על איך אני חזק או אמיץ או וואטאבר. מהפרספקטיבה שלי זה בעיקר מרגיש כאילו קרו לי דברים, בזמן שלי הייתה הזכות להתנתק ולחיות בדיסאסוסיאציה (בניגוד למשפחה שלי). עדיין, לאט לאט, אני מרגיש שאני מוצא דרכים להפיק לקחים והשראה מהסאגה הבלתי נגמרת הזו.