צלקות וקעקועים

אני זוכר את היום שבו אמרו לי שאצטרך לעבור ניתוח עקמת. מה שגרם לי לפרוץ בבכי לא היתה המחשבה על הניתוח, הסיכון הכרוך בו, או המחשבה על ההשלכות שעלולות להגיע אחריו – זו היתה המחשבה על צלקת לאורך כל הגב. המודעות העצמית שתכה כל פעם שאלך לים או לבריכה, ההרגשה של הפגם הנוסף, שיתגבר את הדימוי העצמי הטיפש עשרה שלי שממילא לא היה בשמיים.

שנים לאחר מכן, עם כל ניתוח נוסף, הצלקת פשוט הפכה ליותר ויותר מעוותת. צלקות רבות נוספות התווספו עם שלל ניתוחים היקפיים שונים, לאורך כל הגוף שלי. באופן אירוני, הניתוח שהותיר אותי בסופו של דבר משותק פלג גוף תחתון באופן רגעי היה בעל הצלקת האסתטית ביותר, שהחליפה את הצלקת המעוותת העיקרית שעיטרה את גבי. זו לא היתה נחמה.

עכשיו, ממרום המסע, אני יכול לומר שסוף סוף אני מרגיש שלווה ושקט סביב כל צלקת וצלקת בגוף שלי, ורואה אותן בתור מה שהן – תזכורות לדרך ולמסע שהייתי צריך לעבור. תזכורת שהכל באמת קרה, ייצוג ויזואלי של הצלקות הבלתי נראות שמתחבאות בתוכי.

במשך שנים תכננתי לכסות או להסוות את הצלקות האלו בקעקועים, בניסיון להפוך אותן ליותר אסתטיות, או יותר בלתי נראות, אבל מעולם לא עשיתי את זה. במידה מסוימת אני מאמין שהרגשתי שעוד ניתוחים יגיעו, ושכל ניסיון לעשות קעקוע לפני שאני מגיע לאיזשהו סטטוס קוו, איזו השקפה אופטימית ותקווה לאופק ושיפור בריאותי, יהיה חסר תועלת ובזבוז זמן, אנרגיה וכסף.

מיד לאחר הניתוח האחרון ב-מרץ 23, החלטתי שאסמן את סוף הפרק הזה – באופטימיות זהירה – בקעקוע. והיה ברור לי מיידית מה הוא יהיה – “One More Time with Feeling” (כדי להבין למה – בקרו בפוסט הזה בבלוג – רג’ינה). כשהתייעצתי עם החברים שלי על עיצוב, אחד מהם הציע שאבקש מרג’ינה עצמה – כותבת השירים, המלחינה והסיבה שמאחורי השיר הזה שהוא כל כך משמעותי עבורי – לכתוב את שמו על פיסת נייר שאוכל לקעקע. ידעתי שהיא נרתעה בעבר מלחתום על אנשים כדי שהם יתקעקעו בכתב ידה, אבל קיוויתי שמצאתי מעין פירצה, ותירוץ טוב.

ביקשתי ממנה דרך בעלה, ג’ק. שלושה חודשים לאחר מכן היא שלחה לי מכתב בו ציינה שהיא למדה מחדש לנגן את השיר ובאותו הערב ביצעה את השיר הזה לכבודי מול אולם מלא בלונדון. כעבור עוד חודשיים היא שלחה לי שני עמודים מלאי סקיצות שונות בכתב ידה של “One More Time with Feeling”, ובשבוע שעבר סוף סוף התקעקעתי, בפעם הראשונה, בגיל 35.

במובן מסוים הקעקוע ממלא עבורי את אותה פונקציה שהצלקות ממלאות – עם הבחנה אחת חשובה – בעוד שהצלקות נכפו עליי, הקעקוע נעשה מבחירה. וזה מבחינתי מסמל משהו שחסר לי מאוד בשני העשורים האחרונים – שליטה. במשך שנים הרגשתי כאילו אני תקוע על פסי רכבת בזמן שכולם סביבי יכולים לנסוע בכביש פתוח. אני מקווה שמעכשיו אוכל סוף סוף להחזיק את ההגה.