קינטסוגי

קינטסוגי היא אמנות יפנית שמטרתה חיבור חלקי חרס שבורים יחדיו בעזרת זהב, פלטינה או כסף (בנקודות השבירה) – עם כוונה לאמץ פגמים, שגיאות וצלקות, ופרספקטיבה שמתוך הפגמים והצלקות האלו צומחת אמנות יפה ומוצלחת יותר.

אחד הרעיונות המרכזיים במסורת הזו הוא לא רק תיקון החפצים השבורים, אלא גם בהדגשת הפגמים, ומציאת יופי ואיכות בהם.

במשך זמן רב נאבקתי בניסיון וליישם את הרעיון הזה בחיי, אל מול הקשיים שעברתי. אממה – לנסות ליישם את זה, מרגיש במידה מסוימת כדרך לתת לעצמי להיות מוגדר על ידי הכאב, הצלקות והחוויות הקשות. למרות שאני לא יכול ולא רוצה להתעלם מהתלאות הללו והמשמעות שלהן בהיסטוריה שלי, ולא רוצה להתנהג כאילו הן מעולם לא קרו, אני גם לא רוצה שהן יגדירו אותי. ובכל זאת, בהיותי טרוד, עסוק ומוגבל כל כך הרבה זמן עקב השלכות של החוויות הללו, בעת התעלמות מהן – אני מוצא את עצמי – במידה מסוימת – חסר משמעות. נוספת לזה האמביולנטיות שאני מרגיש נוכח הבחירה בסמל, בשם ובמיתוג שהלכה למעשה מנציח את החוויות והניתוחים שעברתי.

לאחרונה קראתי את “האדם מחפש משמעות” של ויקטור פרנקל, שבו – בין היתר – הוא מעלה סברה שהדרך הטובה ביותר להתגבר על חוויות נוראיות (כדוגמת השואה שהוא שרד) היא להצליח למצוא משמעות ולתת לעצמך להיות מובל על ידה, להתחייב אליה. הרעיון של לוגותרפיה ודחיפה קדימה דרך מטרה שאתה עצמך מגדיר נשמע טוב והגיוני, אבל מציאת משמעות וסיבה להתקדם, היא מאבק בפני עצמו.

בעוד שבדרך כלל בתחילת מסע חיינו יש תחושה של אפשרויות אינסופיות זמינות וזה לכשעצמו עלול להוביל לסוג של שיתוק ופחד, ברגע שהדלתות מתחילות להיסגר והאפשרויות מתדלדלות, קל להתחיל להתאבסס על השבילים שננטשו לנצח. אין מנוס מלהתמודד עם היד שניתנה לך.

אף פעם לא הסכמתי עם “מה שלא הורג אותך, מחשל אותך”. יש דברים וחוויות שפשוט שוברות אותך בלי שום תועלת נוספת שיוצאת מהם. אני גם לא משוכנע שאני מסוגל “לחגוג” את הצלקות ולהחיל על עצמי קינטסוגי – הפגמים קשורים לחוויות איומות שהדבר החיובי שניתן לגזור מהן הוא כנראה העובדה ששרדתי אותן, וההבדל הגדול בין “לשרוד” ל”לחיות” תמיד הפריע לי לאורך חיי.

עם זאת – אני מרגיש שהדבר היחיד שאני יכול לנסות לעשות הוא לבחור לקבל את העבר, להשתמש בכל מה שאני יכול ממנו לטובתי, ולהתמקד בהווה ובעתיד.

החל מעכשיו.