פוליטיקה

עבר זמן מאז העדכון האחרון. שלושת החודשים האחרונים היו מלאים בתסכול, חרדה וכותרות נוראיות, אבל גם היו כמה חוויות מדהימות ובלתי אפשריות, שאת חלקן עוד לא הספקתי לעבד לגמרי. אני ארחיב עליהן בעתיד, אבל לעת עתה, יש משהו שיושב על ליבי שמעיק עלי כבר תקופה ארוכה.

ב-11 החודשים האחרונים כתבתי עשרות שירים פוליטיים. בעוד שלפני ה-7 באוקטובר כתבתי אותם דרך פריזמה של תקווה, אמונה בניצחון הצדק והאמפתיה, ושאנשים בכל מקום רק רוצים לנהל חיים שלווים ומספקים (השירים גם קיבלו לעתים קרובות תפנית קומית או נימה אופטימית קלילה) – התפוקה שלי מאז השבעה באוקטובר נופלת תחת אחת משתי קטגוריות – כועסים מאוד, או קודרים מאוד. או שניהם.

אני עדיין צריך לעבוד על השירים האלו, לסיים לכתוב כמה מהם ולהחליט אם אני רוצה להוציא אותם לאוויר העולם, ובאיזה אופן ופורמט. לעת עתה, כמו רוב היצירות שלי – התפקיד שלהן הוא רק לנחם אותי.

הוויפלש הרפטטיבי בין תחושת פטריוטיות וצדקנות אל מול התמודדות עם אנטישמיות ובורות סביב זכות העם היהודי לחיות במדינה משל עצמו, במולדת שלו כשמנגד מגיעה תחושת הכעס ובושה על המניפולציה, השחיתות והאכזריות של הממשלה הנוכחית. נדמה שהממשלה פועלת בכל החזיתות – נגד האזרחים שלה, נגד הדמוקרטיה, נגד אזרחים פלסטינים חפים מפשע (אם כי אני מוצא פעולות נגד החמושים בעזה וגם בגדה המערבית, ולפחות חלק מהנזק המשני שנלווה לכך, מוצדקות), נגד עתיד עבור ישראל ובמובנים רבים נגד האנושות עצמה.. הוויפלש הזה פוצע את השפיות שעוד נותרה לי. ומרתיח לי את הדם.

הדרך שבה הם עושים כל שביכולתם כדי להרוס את בסיס החברה הישראלית לא תיאמן, והעובדה שחלק גדול מהעם קונה את השטויות והמניפולציות האלו מייאשת. עכשיו, כל מי שטוען שהוא עדיין לא יכול לראות כמה ביבי פועל בחוסר יושרה מוחלט ודואג רק לשמר את שלטונו בנרקיסיזם מופקר – הוא זדוני, בור או נהנה מהיתרונות וגזירת הקופון שמשטרו שולח לכיוונם. אין לו כוונה לסיים את הסכסוך הזה בשום אופן, בטח לא לפרק את שלטון חמאס. הוא טיפח אותם והוא כמובן יעשה כל שביכולתו כדי לוודא שהם ימשיכו להתקיים כהתנגדות מבוקרת, כבוגימן להפחיד ממנו. את הקיפאון בהתקדמות כלשהי או שינוי כלשהו של הסטטוס קוו ב6 החודשים האחרונים לא ניתן לפרש בדרך אחרת.

אם אנחנו רוצים שלום במזרח התיכון או משהו קרוב אליו, בין אם זה במשא ומתן ובין אם זה על ידי ניצחון צבאי, הוא וממשלתו המושחתת והקנאית חייבים ללכת. גם חמאס צריכים להיעלם, וצריך שתקום אלטרנטיבה סקולרית להם בעזה, אבל בהכרח גם ביבי והנבחרת שלו. והלוואי שהתקשורת תוכל סוף סוף להתעלם מהנאומים המטופשים, הריקים והנבובים שלו.

אני עייף. כל שרשור תגובות שאני קורא, בין אם הוא מלא באנטישמיות מלאת שנאה קונספירטיבית, או הדהודי דף המסרים מלאי משיחיות, פשיסטיות, עליונות יהודית ישירות ממשרדו, מנקז ממני את התקווה שיש איך לצאת מהבלגן הזה. הם בדרך להוביל אותנו לאותה תבוסה מוסרית, משיחית ואובדנית שהסתיימה בגלות לפני 2000 שנה, והם אפילו לא מסוגלים לראות את זה. התווכחתי באינטרנט גם עם קנאים מלאי שנאה אנטי-ישראלית (חלקם פשוט עטופים בדיסאינפורמציה, גם אם כוונתם טובה) וגם עם אנשים שמשוכנעים בעליונות יהודית משיחית – מטורפים, גזענים, הכמהים לדם ערבי ומבקשים להשמיד או להגלות או להתייחס כאזרח סוג ז’ לכל מי שאינו יהודי בארץ ישראל.

כמו רבים סביבי, אני מרגיש חסר אונים להשפיע על המצב הנוכחי. וכמו הרבה יהודים לאורך ההיסטוריה, אני שוקל פעולות לאם וכאשר הימין המושחת (ששכח מה זה להיות יהודי) יחריב את ישראל מבפנים. אני אוהב את המדינה הזו, את התרבות הזו, ואני מקווה שהיא תגבר על השדים הפשיסטים האלו, אבל ההיסטוריה לימדה אותנו לתכנן תוכניות ולזהות סכנה כשהיא מתקרבת לכיווננו. זה מטורף בעיני כמה ממשלת ישראל הנוכחית אנטי ציונית, וכמה ברור שברגע שהכל יתרסק מבעד לנקודת האל חזור, והכלכלה תתרסק לגמרי, הם פשוט ינטשו את זה וילכו לחיות חיי מותרות במדינה אחרת. .

אני מקווה שאני טועה. אני מקווה שהאמת, האמפתיה, הצדק והאנושיות ינצחו, ובקרוב.

אני מקווה.